יש קו דק בין מחוייבות לאובססיה בתחום הכושר והתזונה (אבל לא רק!)

יש קו דק בין מחוייבות לאובססיה.

וקו עוד יותר דק בין משמעת עצמית לבין “לא משנה מה קורה, אני חייב/ת להתאמן או אני שונאת את עצמי”.

בואו נדבר על זה רגע.

אנשים יגידו לכם ש”אובססיה זו מחוייבות שאנשים עצלנים לא מבינים”.

אני חושבת שזה משפט… איך לומר את זה בעדינות?

חרטא.

⛔ זו לא מחוייבות כשאת מרגישה אשמה על יום מנוחה.

⛔ זו לא מחוייבות כשאתה מרגיש שסט אחד פחות זה כישלון טוטאלי.

⛔ וזו בטח לא מחוייבות כשכל החיים שלך סובבים סביב כמה קלוריות אכלת היום ומה עשית כדי “לשרוף” אותן.

אנלוגיה רגע, זרמו איתי:

מחוייבות היא כמו מערכת יחסים בריאה.

יש אהבה, השקעה, גבולות, וגם - מקום לנשום.

אובססיה? זו מערכת יחסים חונקת. כל הזמן ביחד. כל הזמן בודקת מה עשית. כל הזמן דורשת עוד.

וכמו בכל מערכת כזו, בסוף את מתרסקת.

אז מה כן? מה זה מחוייבות אמיתית?

✅ זה ללכת לאימון גם כשלא מתים על זה - אבל לדעת לוותר כשזה באמת לא מתאים.

✅ זה לאכול בצורה שמזינה אותך - ולא לפחד משוקולד או יציאה למסעדה.

✅ זה לישון טוב רוב הזמן - ולהיות שלם עם זה שהיית בחתונה וחזרת ב-2:00.

אני אגיד את זה פשוט:

אני היום הרבה יותר מחוייבת מבעבר,

אבל הרבה פחות אובססיבית.

וזה שקט נפשי ששום אחוז שומן לא יכול לקנות.

📢 שאלה אליך:

איך את/ה יודע/ת שאת/ה מחוייב/ת - בלי להישאב לאובססיה?